אין לנו ארץ אחרת.
היום אני בטוחה בכך יותר מאי פעם.
הפוסט הזה הוא קצת יוצא דופן, הוא לא על מה שאפשר וניתן לעשות בבית.. היום אני מרגישה צורך עז לשתף במסע אישי, משפחתי, מסע שכל אחד יהיה בר מזל לעבור אותו.
את חג השבועות חגגתי עם משפחתי המורחבת (מאוד מורחבת..) במסעדה פולנית אמיתית.
נסענו 19 איש למסע שורשים אמיתי בפולין. מסע משמעותי שאין כמותו.
הייתי בפולין לפני עשור בערך, במשלחת של בית הספר, אבל המסע הזה היה שונה בתכליתו.
דמעות עולות בעייני כשאני כותבת שורות אלו, אין בכוונתי להיות רגשנית, אבל לא הכרתי את סבא שלי - הם היו 13 אחים ונשארו רק 4 אחרי מלחמת העולם השנייה.
המסע המשפחתי שלנו מביא אותי לעיירה בה הוא גדל וגם לבית ילדותה של סבתי שתחייה.
אני מסתובבת בבייץ', עיירה קטנה ליד קרקוב. אני רואה את הכניסה לבית שלו ולחנות המשפחתית, העיירה נראית מאוד שלווה.
אני עולה 202 מדרגות למגדל המרכזי ומביטה על הנוף.
סבא שלי לא חזר להביט על הנוף ולי לא הייתה ההזדמנות והזכות להכיר אותו ולשמוע סיפורים על ילדותו.
המקום הזה מקרב אותי מעט לחוויית ילדותו, אני יכולה ממש להרגיש את סבא לידי, מספר לי על הנהר בו היו משחקים, על מבנה בית הכנסת, שהיום הוא ספרייה, מספר חוויות נשכחות.
תחנת הרכבת נראית כמעט נטושה. סבא שלי לא הספיק את הרכבת האחרונה שיצאה ולכן נשאר להתמודד עם המלחמה.
המגדל המרכזי הזה מכיל גם ארכיון, שקבענו להגיע אליו מבעוד מועד. מתגלים לנו מסמכים חשובים, לא יאומן שנשמרו כל השנים האלו - לידה, פטירה, חתונה.
המון רגשות ביום אחד, דמעות, צחוקים.
אנחנו מצטלמים כל המשפחה בכניסה לבית, גאים, אנחנו פה ואנחנו חיים!
 |
נזכור ולא נשכח! |
גם סבתא שלי נולדה בפולין, בקרקוב, אבל למזלה עלתה עם משפחתה לפני מלחמת העולם השנייה.
גם לבית ילדותה הגענו, לבית של סבא שלה ואחד הדודים שלה, יש לנו תמונה בכל כתובת.
קרקוב היא עיר יפייפיה, אירופאית לכל דבר, חנויות יפות, בית קפה, מסעדות, מועדוני ג'אז..
ערב אחד אפילו הלכתי עם אחת מהבנות דודות למועדון ג'אז בכיכר המרכזית ולמזלי הטוב היה ג'אם,
שרתי -
שרתי בפולין!
שרתי -
שרתי בפולין!
